23 בJuly, 2008
לראשונה בחיי קניתי דיסק חיצוני. הגישה שלי עד כה היתה שעדיף תמיד להוסיף דיסק פנימי מכיוון שהם זולים ואמינים יותר, אומנם הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי וללכת על האפשרות החיצונית. עד עכשיו היו לי 450GB מחולקים בצורה לא שווה בין לינוקס וחלונות, כשמעל חצי מהם מכילים סדרות שהורדתי ואין לי לב למחוק.
את הדיסק החיצוני החלטתי לקנות כשעלה הצורך בהרבה שטח זמין לטובת עריכת וידאו. שעת וידאו בפורמט Raw DV, שהוא הפורמט הטבעי של מצלמת הוידאו, תופסת כ-12GB. מכיוון שלא ידעתי – ואני עדיין לא יודע – האם אערוך את הוידאו בלינוקס או בחלונות, החלטתי שחלוקה מחדש של הדיסקים הפנימיים לטובת הפרוייקט הזה מיותרת, ובחרתי בדיסק חיצוני מדגם WDH1CS10000. מה שחשוב לדעת עליו הוא שהוא מסדרת My Book של Western Digital בנפח 1TB (שהם בעצם 932GB, ועוד על כך כאן), ושהוא תומך ב USB 2.0, שני חיבורי FireWire 400 ו- eSata. את שני הראשונים ניסיתי והם עובדים כמצופה. בקרוב, כשאתארגן על eSata למחשב (לוח האם שלי כבר בן ארבע שנים) אגיע למהירות הזהה למהירות החיבור של הדיסקים הפנימיים (300MB/s) ואהיה המאושר באדם.
אז למה אני מספר את הסיפור המשעמם הזה? כי יש לי בעיה. והבעיה היא מערכת הקבצים. בעולם מושלם בו כל מערכות הקבצים של מיקרוסופט נתמכות בלינוקס ובמק בצורה מלאה ולהיפך הייתי יכול לבחור מערכת קבצים לפי שיקולים טכניים גרידא – מהירות, ניצול שטח הדיסק, שחזור נתונים וכד' – אבל בעולם האמיתי אין לי את הפריווילגיה הזו. אני רוצה שאוכל לגשת אליו כשהמחשב שלי מריץ חלונות או לינוקס, ובמקרים קיצוניים לחבר אותו למחשבים אחרים בלי לחשוש מתאימות. מערכות הקבצים של לינוקס לא נתמכות תחת חלונות. יש כמה תוכנות צד שלישי שעושות את זה, אבל מהנסיון המועט שלי הן לא משהו, וזה לא פתרון טוב לעבודה על מחשב מזדמן. לכן, צריך להתקין מערכת קבצים חלונאית.
התחלתי מ-NTFS, שהיא מערכת הקבצים הטובה יותר של מיקרוסופט, וכמובן שעל חלונות הכל עבד נהדר. בלינוקס היתה בעיה מעצבנת. NTFS היא מערכת קבצים סגורה שלא נתמכת בצורה טבעית תחת לינוקס. מה שכן יש הוא דרייבר די מבוסס שמוסיף תמיכה כזו, אבל הוא לא מושלם. הבעיה שלי איתו היתה כשהעברתי תיקייה של כמה ג'יגות לדיסק החדש וגיליתי שהפעולה הפשוטה הזו עולה לי בהרבה כח עיבוד, עד כחמישים אחוזים מכוחו של המעבד שלי! לא רק שזה מגדיל את זמן הכתיבה והקריאה, זה גם מקשה מאוד על עבודה שוטפת תוך כדי.
אז עברתי ל-FAT32. בניגוד ל-NTFS, מערכת הקבצים FAT נתמכת בצורה טובה הרבה יותר בלינוקס ובמק. זו אחת הסיבות לכך שגאדג'טים המכילים שטח אחסון – דוגמת Disk on Key, נגני מוזיקה ודיסקים חיצוניים – לרוב משתמשים במערכת קבצים זו. העבודה איתה היתה פשוטה ומהירה בלינוקס, עד שניסיתי להעביר קובץ של 16GB (שעה ורבע של צילום) וקיבלתי הודעת שגיאה שהזכירה לי את אחת המגבלות המרכזיות של FAT32 – גודל קובץ מירבי של 4GB. לולא הייתי מתעסק עם עריכת וידאו עכשיו זה לא היה משנה לי, אבל לצערי זה אומר שאצטרך לפצל את הקבצים למקטעים של עשרים דקות כל אחד.
עכשיו אני צריך להחליט בין שלוש אפשרויות: לחזור ל-NTFS ולעבוד עם קבצים גדולים על חשבון ביצועים נמוכים, להישאר עם FAT וביצועים טובים אבל קבצים עד 4GB, או ללכת על מערכת קבצים לינוקסאית ולשכוח מלהשתמש בדיסק תחת חלונות. כרגע נראה לי שאנסה להישאר עם FAT ולראות איך אני מסתדר עם זה, עד שאמצא רעיון טוב יותר.
* במהלך הכתיבה הבנתי לפתע ש-NAS היה כנראה פותר לי חלק מהבעיה. NAS (ר"ת Network-attached Storage) הוא שטח אחסון כלשהו שהגישה אליו נעשית דרך הרשת ולא בחיבור ישיר למחשב. ל-WD יש דגמים כאלה, שדי דומים למה שקניתי בסוף. היתרון ב-NAS הוא שהחיבור נעשה ברמת הרשת ולא ברמת מערכת הקבצים, כך שהמחשב שניגש אליו לא צריך להכיר בכלל את מערכת הקבצים הפנימית של הדיסק. כמו כן, קל יותר לשתף אותו בין מספר מחשבים ברשת. החסרון הוא ה-overhead שנוסף כאן בגלל המעבר דרך הרשת והעובדה שמדובר בקופסה שחורה יחסית (שזה אירוני, כי ה-NAS של WD דווקא לבן) שאי אפשר לפרמט אותה איך שרוצים. אני מוצא נחמה בעובדה שכנראה חייבים להריץ על הדגם המדובר FAT32 אחרת לא ניתן לשתף אותו ברשת, כך שהבעיה שלי לא באמת היתה נפטרת (אלא אם אפשר NTFS, ואז אולי כן)
נושאים: לינוקס, storage, גאדג'טים | 7 תגובות »
